בתחילת השנה כאשר היינו צריכים לבחור נושא לפרויקט הגמר שלנו אני בחרתי לעסוק בנושא של קונפליקטים שלי במעבר בין ילדות לבגרות בצבעי הגוף. התחלתי לצלם בנושא זה ולאחר 2 פרזנטציות בכיתה הבנתי שאי אפשר כל כך לפתח את הנושא הזה בצורה שהוא עדיין רלוונטי אליי ולכן החלטתי לנטוש עמדות ולהחליף נושא.
הנושא שלי כרגע הוא צילום ילדים בתפקידים של מבוגרים.
אני מרגישה שאני לא חייה חיים של ילדה בת 18 נורמטיבית. אני לא שותה, לא מעשנת, לא נהנית מלצאת למסיבות והרבה פעמים בחיי נפגשתי עם אנשים שמרגישים את הצורך של להסביר לי את הסיטואציה כאילו אני לא מבינה ולגרום לי להרגיש קטנה וילדותית ולכן בעצם בפרויקט זה, הילדים מייצגים אותי, החפצים שהילדים מחזיקים מדמים את הפעולות של המבוגרים ואתם, הקהל שצופה וקורא מייצג את החברה שמרבה לשפוט.

האם אני מרוצה? זאת שאלה גדולה. אני לא חושבת שאי פעם שאלו אותי אם הייתי מרוצה ממשהו ועניתי בצורה חד משמעית כן. אני בן אדם שנוטה להיות שיפוטי כלפי התוצרים של עצמי ולכן קשה לי להיות מרוצה בצורה חד משמעית. 

הפרויקט הזה עזר לי להבין את עצמי יותר ולגרום לי להבין שזה בסדר להיות שונה ושאין בי שום דבר רע עם זה שאני לא עושה דברים שאני לא נהנית מהם. אני חושבת שאנחנו כרגע בשלב זה בחיים נמצאים בבועה עם כמות מאוד מצומצמת של אנשים ואני מאמינה שכאשר אני אצא לעולם האמיתי ואפגוש עוד אנשים אני כבר לא ארגיש כל כך "שונה ומוזרה".

במידה והייתי יכולה להמשיך בעשייה הייתי מצלמת עוד סיטואציות שבהם ילדים מתפקדים כמבוגרים אולי בהיבט הריאליסטי של ילדים שצריכים לצאת ולעבוד מגיל צעיר על מנת לפרנס את הבית, או ילדים שבכלל יצאו מהבית והייתי מתמקדת בהיבט הפחות מבדר ויותר ריאליסטי וכואב.

התהליך עבורי היה קשה. גם מבחינה מנטלית היה לי קשה להתמודד עם העובדה שאני שונה והפרויקט הזה הכריח אותי להתמודד עם זה. וגם היה לי קשה מבחינה לוגיסטית למצוא כל כך הרבה ילדים שיסכימו להצטלם וגם הורים שיסכימו שילדיהם יצטלמו והתמונות יוצגו בתערוכה ובנוסף, ההתנהלות עם ילדים בסטודיו היא שונה מאוד מהתנהלות רגילה - הם סקרנים ומתעניינים בכל אביזר מוזר שאני שולפת וזה אכן גזל ממני המון אנרגיות וזמן שהיה יכול להיות מושקע למען עוד צילומים וחשיבה על רעיונות אחרים וחדשים.